זוכרים תמיד!

עמרי טל ז"ל

עמרי טל ז"ל
סרן טל עמרי, בנם של אסתי ויורם, נולד ביום ב' בחשוון תשנ"ב ( 10.10.1991 ) בתל אביב. אחיו הצעיר של רותם. בשנות חייו הראשונות התגוררה המשפחה בגבעתיים, וכשהיה בן שבע עברה ליהוד. בית המשפחה סמוך לשדות ולפרדסים בהם אהב עמרי לטייל. עמרי ניחן בסקרנות ובאומץ רב. הוא אהב לעלות לגג הבית, להשקיף על נוף הרי יהודה ולחוש את המרחבים ואת החופש. שעות רבות ישב על הגג, קרוב לשמים, מתבונן בזריחות ובשקיעות, ועינו לא שבעה.

עמרי התחנך על אהבת הארץ, ובייחוד הושפע מסיפור חייו של סבו אליהו פינקלשטיין, שנלחם כפרטיזן בנאצים. בכל הזדמנות יצא לטייל בארץ עם חבריו או במסגרת שבט הצופים "משואות" יהוד.

כצלם מחונן הוא הותיר אחריו אלפי תמונות טבע שצילם בארץ ובעולם. בייחוד הרבה לצלם זריחות ושקיעות. ביהוד למד עמרי בבית הספר היסודי "היובל", עבר לחטיבת הביניים "סביונים" שם סיים בהצלחה את סמינר המש"צים (מדריכי שלח צעירים), והיה למש"צ פעיל ונלהב במסגרת התכנית החינוכית להכשרת מנהיגות צעירה. בבית הספר התיכון "מקיף יהוד" הצטיין במגמות ביולוגיה וביוטכנולוגיה.

באזרחות קיבל את הציון 100 בבחינת הבגרות, והיה פעיל במועצת התלמידים ובמסגרות חברתיות נוספות. מילדות ניכרו בו אופיו התחרותי ושאיפתו להצלחה. כילד השתתף בקבוצת הכדורסל בליגת הקטסל וזכה עם קבוצתו באליפות, וכנער השתתף בחוג אגרוף תאילנדי. הכול ידעו כי הוא יריב הגון וחזק. עמרי – חובב האתגרים והספורט – השתתף בקורס צלילה באילת, קיבל כוכב ראשון ואחר כך שני. בתיכון השתתף בתכנית "עמית לכושר", המכשירה את בוגריה לשירות צבאי משמעותי. עמרי ראה בשירות הצבאי ערך ושליחות וביצע כל מטלה ברצינות, בדבקות ומעולם לא נרתע מקשיים, מה שזיכה אותו בקרב חבריו בתואר "מורעל". משסימן לעצמו מטרה – חתר להשיגה, ודרש מעצמו לפחות מה שדרש מן הסובבים אותו. באורח חייו היה צנוע ובז לחיים החומריים. הוא העדיף לשוחח עם אנשים פנים אל פנים וסירב להשתמש בטלפון נייד חכם. התלבש בפשטות: חולצה גזורה, מכנסי חאקי וסנדלי שורש. לא דרש מהוריו דבר וידע להעריך ולהודות על כל דבר שקיבל. יחד עם זאת הוא היה מלא בשמחת חיים, סקרן ומתעניין בכול, בייחוד בבני אדם. הוא אהב אנשים ואנשים אהבו אותו, כי הרגישו שהוא מגלה בהם עניין כן ואמיתי ומדבר אליהם בגובה העיניים. הוא היה מתבונן בעולם ללא מורא וחשד, חיוך נצחי של טוב לב היה נסוך על פניו. כל מי שפגש בו, אהב אותו בזכות שמחת החיים, האנרגיה המתפרצת שלו ושובבותו התמימה. רכזת השכבה בתיכון, יעל שפסקישנהר, כינתה אותו "ילד עשוי מאבקת קסמים": "קסם מהלך שכזה, כובש באישיותך, בחן האיןסופי, ברגישותך ובחום אנושי יוצא דופן. […] ילד טבע שכזה, תאב חיים, שאין שביל, נחל, צוק, הר או תל שליבך לא יצא אליו בכל מקום […] מתלמידיי הבודדים שזכו לאישור בזמן שיעור חופשי לצאת משטח בית הספר, כי ביקשת לשכב שעה קלה בשדה או בפרדס הסמוכים לתיכון. הייתה בינינו הבנה מיוחדת שכזו – שזו דרכך להטעין מצברים. אבל יכוֶלת כמו שלך להפיץ מאורך, מקסמך, מהידע שלך ולהדביק את כולם בסקרנות שלך, באופטימיות, בלבביות ובחום שלך – זה היה רק שלך. […] היכן עוד אפשר למצוא חיילים שספר שירה וספרון של ניטשה טמונים בתרמילם הצבאי?" חדרו העיד על אישיותו הסקרנית ותאוות הדעת. הוא הקים לעצמו ספרייה עשירה המשקפת את הנושאים הרבים שעניינו אותו: היסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל, מלחמת העולם השנייה, ידיעת הארץ, פילוסופיה ושירה. אך הדבר הבולט ביותר הוא "קיר המשפטים" מעל מיטתו שעליו רשם ציטוטים מדברי פילוסופים ומשוררים שנתנו לו השראה והפיחו בו כוח ומוטיבציה: שפינוזה, חנה סנש ואף ציטוט משיר של עידן חביב. "תהיה לוחם, ארץ מבטיחה שמים, שמים מבטיחים אלוהים, אלוהים מבטיח " ;" הכוח להבין והאומץ לשנות " ;"! תאמין, תחיה יש לטפס למקום הכי גבוה עליו " ;" ככל שהטיפוס קשה יותר הנוף יפה יותר " ;" הטבע הוא האלוהים " ;" ארץ אין אתגר שלא תוכל להתמודד אתו ואין חלום שלא תוכל להגשים". המשפטים האחרונים " ;" אפשר לחלום שרשם היו: "לערך יש מחיר" ו"קול קרא לי ואלך". "זוהי צוואתו הרוחנית," אמרה אמו. "כמו עשרת הדיברות שלו," הסביר אביו. כחלק מהמחויבות האזרחית שלו לחברה החליט עמרי, אף שכבר התקבל ליחידה מובחרת, לדחות את הגיוס בשנה ולתרום שנת שירות לפני הצבא. הוא הצטרף למכינה הקדם צבאית בכפר הנשיא והדריך נוער בקריית שמונה. עמרי היה יפה תואר ושובה לב. בנות חיפשו את קרבתו, אולם הוא מעולם לא נתן על כך את הדעת. עיניו היו כחולות ושקופות כמים, מבנה גופו גבוה ואתלטי. עד גיוסו האריך את שיערו ולכן כונה "טרזן". בצבא כינו אותו לעתים "הנסיך". לצבא התגייס עמרי ב 2 בדצמבר 2010 . הוא התקבל ליחידה 669 , יחידת החילוץ וההצלה של חיל האוויר, ואף שהמסלול היה לא קל, הרגיש שהוא מעניק ותורם. אלא שהחיוך הקבוע שלא סר מעל פניו ועיניו הכחולות השובבות, עמדו לו בטירונות לרועץ. אחד המ"כים (מפקדי כיתות) חשב שאינו מקבל מרות, ופקד עליו, בכל הזדמנות, לבצע שכיבות סמיכה עד שלקה בדלקת חריפה בחגורת הכתפיים. עיקש ונחוש המשיך עמרי בטירונות בלי לומר דבר, אך לבסוף נאלץ לעזוב את היחידה. הוא עבר ליחידת "עורב" של חטיבת גולני וסיים מסלול בנובמבר 2011 כמצטיין קליעה. בהמשך יצא לקורס מ"כים ומשם לקורס קצינים, ושובץ בגדוד 12 בגולני. יכול היה לבחור במסלול הדרכה, אבל העדיף דווקא מסלול קרבי, בשל האתגר. "כשבאת אליי להתייעץ אם לחתום קבע," נזכר רותם אחיו, "תשובתי הייתה חד משמעית: לא! 'אתה שרוח הנדודים נושבת בנפשך, ילד שנולד לחופש ולמרחבים, הצבא הוא לא המקום בשבילך,' אמרתי. ואתה, אף על פי שידעת שהצדק עימי, בכל זאת התנדבת לקורס הקצינים. האהבה שלך לארץ שלנו ולמדינה גברה על טובתך האישית. […] בחייך, במחשבותיך, במעשיך, במותך ובכל מהותך אתה משמש לנו מגדלור ערכי – מורה דרך". חבריו לצוות "עורב" בגולני תיארו אותו: "תמיד משרה נחת ורוגע, חיוביות ואהבה […] החיוך הזה שחודר לכולם ומשרה אופטימיות וחיוביות. […] בניווטים הכי קשים, כשאנחנו מבורברים, עייפים ורעבים, ידעת להרים את המורל ולומר את המילים הנכונות. מילים שנותנות לנו אנרגיות חדשות. […] תמיד עשית הכול בגאווה. רצית להיות קצין, רצית לפזר את הערכים שלך, את אהבת הארץ, את הציונות. אפילו כשעזבת את הצוות, המשכת לשמור על קשר, המשכת לגעת בנו בחום ובאהבה שלך, הקפדת להתקשר ולשאול איך הצוות ומה חדש. היה לך את הלב הכי רחב שבן אדם יכול להכיל. תמיד היה אכפת לך. הֵרעות הייתה אצלך ערך עליון. גם באלונקות, שמחתי להסתכל הצידה באלונקה ולראות אותך לידי, ידעתי שיש מישהו חזק, מישהו שמקריב מעצמו בשביל האחר, מישהו שלא מוותר". במהלך שירות הקבע שלו, סופח עמרי לחטיבת "ברק" 188 בשריון, ושירת כקצין מקצועי בגדוד 53 . עמרי הכשיר את השריונאים כחיילי חי"ר בפלוגה מסייעת. הצטיינותו, תכונותיו ויכולותיו האישיות שכנעו את מפקד הגדוד להיענות לבקשתו לפקד על מחלקה. חייליו במחלקת הסיור אהבו אותו ואת יחסו אליהם – חברי אך קשוח ודורש. הכריזמה השקטה שלו הותירה בהם את רישומה. לפעמים נשאר בבסיס בשבת רק כדי לארח לאחד מהם לחברה. הם העריכו את אנושיותו, את יכולתו המקצועית הגבוהה, את ידיעותיו הרבות ואת הכושר הפיקודי שלו והלכו אחריו בעיניים עצומות. הוא סבר שלאהוב את החיילים כאילו הם ילדיו – זו הדרך הטובה ביותר ליצור איתם קשר טוב והערכה. הדברים שסימס בשיחה לחבר, ממחישים את עוצמתו: "השאלה שאני שואל את עצמי לפני יציאה למשימה היא: האם אני מוכן להקריב את חיי למען המשימה? ורק אם אתה אומר כן, אתה מצליח להקרין את הכוח שצריך בשביל החיילים. כי אם התשובה היא לא, אז זה לא מביא אותך לשום מקום. כי משימה זו משימה ואז אתה באמת מבין שמלחמה זה לא משחק". על ההבדלים בין חיי האזרחות לחיילות כתב עמרי: "[זה] שוני כל כך גדול בתפישה, במחשבה במהות. אני חייל עכשיו. לא עוד אעשה את אשר חושקת נפשי לעשות ולחמוד. לא עוד שבילי הטיולים והנחלים יקראו לי. לא עוד אשמע את הטבע צועק בשמי, קורא לי לבוא, להרגיש אותו, להיות איתו, להריח את הפרחים באביב או את ריח האדמה הטובה… אולי הדרך בה הלכתי באותם זמנים כבר מאחור, אבל הדרך של מסע חיי רק מתחילה, אחרי טעימה של שנה מחיי החופש כשבהתחלה כל כך פחדתי ממנו. פחדתי מהחופש, פחדתי מהבדידות, פחדתי מריקנות עד שהבנתי שאנו אלו אשר בונים את חיינו. העולם והארץ בפרט רק מחכים לך שתבוא, שתכיר, שתראה, שתחווה, שתפגוש אנשים ותזכה להכיר אותם. בצבא אין מקום לכל זה. הצבא זו מערכת שאתה צריך להתאים את עצמך אליה אחרת תיפלט. […] אם אתה מחפש צחוקים אין לך מה לחפש שם. תבין לאן הגעת, תסתגל, תתאים את עצמך. אתה שווה לא פחות מכל אחד שם. תאמין בעצמך. אם תרצה תוכל להגשים הכול, ואל תדאג, השדות הירוקים והחופש עוד יחכו לך. כמו זרע שינבוט רק לאחר שירגיש את הגשם, ככה עולם הטבע והנפש יחכו שם בשבילך". ואכן, הטבע ומרחבי הנפש חיכו לעמרי בשבתות ובחופשות. כשהיה יוצא הביתה אחרי שלושה שבועות רצופים של פעילות, היה מנצל כל רגע פנוי לטיול. הוא טייל גם בצפון הארץ וגם בדרומה: ברמת הגולן ובמדבר יהודה ובמקטעים של שביל ישראל. הוא הכיר כל שביל בארץ, כל פינה וכל מעיין נסתר שמעטים האנשים המגיעים אליו. אל הדסקית שלו חיבר את תבנית ארץ ישראל עשויה מזהב. החיבור לאדמה ושליטתו הגבוהה בניווט זיכו אותו במקום הראשון בריצת ניווט כנציג הגדוד. במהלך מבצע "צוק איתן" השתתף עמרי בין השאר גם בקרבות בסג'עייה. הוא היה בין החיילים שגילו את המנהרה שהובילה לתוך קיבוץ כיסופים, ולדברי פקודיו, הוא הציל את חייהם בהנחיותיו בשעה שכוח אויב בלתי מזוהה ירה לעברם. ביום ה' באב תשע"ד ( 31.7.2014 ), בשעה שבע בערב לערך, בתום לחימה רצופה בעזה, יצאו עמרי וחייליו לחבל אשכול כדי לעלות על נגמ"שים שיובילו אותם לשטחי הכינוס. דקות לאחר מכן, עוד בטרם הספיקו להתפנות מהמקום, נפלו שתי פצצות מרגמה במרחב הפתוח שבו שהו, אחת מהן פגעה בנגמ"ש האחרון לידו עמד עמרי, והוא נפגע פגיעה אנושה מעוצמת ההדף והרסיסים. בן עשרים ושתיים ועשרה חודשים היה עמרי בנפלו בפעילות מבצעית ברצועת עזה. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין ביהוד. הותיר אחריו הורים ואח. הוא הועלה לדרגת סרן לאחר מותו. אמו סיפרה כי בחופשתו האחרונה הוא נפרד מסבו ומהסבתות שלו ומחברים שלא דיבר איתם זמן רב. בשיחת הטלפון האחרונה ביניהם במהלך המבצע אמר לה: "אימא, אני לא ילד יותר". "הפכת לגבר עצמאי בעל ערכים רבים" ספד לו אביו, "עזרת לזולת, היה בך טוב לב, נתינה למען הכלל והמדינה, היית סקרן ומלא חיים. אהבת עד מאוד את החיים והם אהבו אותך. לא היה לך רגע דל, חיוך היה טבוע על פניך, אהבת והכרת ברגלך את שביליה של הארץ מדן ועד אילת כפי שמעט מאיתנו מכירים. אהבת את הבריות, אהבת את הטבע עד מאוד, אהבת בעלי חיים. […] אהבנו לרוץ, לצלול ולעשות ספורט." גם אחיו רותם הספידו בהלוויה: "היה לך את הכישרון לחדור עמוק אל תוך ליבם של אנשים דרך מבטך בלבד, לא משנה מי ניצב מולך ואם הכרתו זה עתה. תמיד הסכתּ והיית כולך אוזן קשבת לרעך, ועשית זאת מתוך דאגה עמוקה אל הזולת. כאשר דיברנו בינינו והזכרת אדם אותו אתה מכיר, מעולם לא נהגת לומר 'אני מכיר אותו'. אתה היית בוחר במילים 'הוא חבר שלי', ואכן כל מי שזכה להכירך, מיד נשבה בקסם חיוכך ונרקם ביניכם קשר אמיץ. היית סמל ומופת לכל מה שטוב ויפה בעם שלנו. […] מעולם לא הלכת עם העדר. השקפות עולמך עוצבו בידיך שלך בלבד. כל מחלוקת שהיית בה צד, פתרת בהינף יד כיוון שתמיד הסכמת להתפשר למען הצד השני. כאשר אחד מחבריך נזקק לעזרה, עמדת לצידו בכל מאודך. כפי שעצומה גדולתך, כך גם פשוטה היא". חלומותיו של עמרי היו כמוהו – פשוטים ואנושיים. הוא חלם ללמוד ולהתקדם בתחומים הרבים שעניינו אותו, לטייל בעולם הגדול, להקים משפחה עם חברתו, ליאת צימרמן, ולגדל ילדים. זמן קצר לפני מותו הספיק עמרי לקחת חופשה ולטייל עם ליאת בהרי הדולומיטים. "אתה החבר הכי טוב שלי," נפרדה ממנו ליאת, "בן הזוג שלי, הגבר שתמיד רציתי, וכזה תישאר. אתה לא מושלם, רחוק מזה, אתה מוזר, אתה שונה, אתה אחר, אבל בשבילי אתה הכי טוב בעולם. אתה אוהב לאהוב, אוהב אנשים, אוהב לעזור, אוהב להקשיב, אוהב לתמוך, […] אוהב להיות הכי טוב בשביל אסתי ויורם, בשביל סבא וסבתא שהיו כל עולמך, בשביל אחיך ובשבילי. אתה כל כך טוב, יותר מדי טוב. […] שני הדברים שאתה אוהב יותר מכול הם המולדת שלנו והחופש. התחבטת קשות בין הרצון והשאיפה להגן על מדינתנו ולשמר את הציונות שהולכת ודועכת, לבין אהבתך חסרת הגבולות לחופש, להתנתקות מכל זמן ומקום והתחברות לטבע ולרגע. המולדת ניצחה, עשית כל שביכולתך להגן עלינו והרווחת את החופש". דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון.

יוסי טלבי ז"ל

 


יוסי טלבי ז"ל

סיפור  חייו  של  יוסי , יוסף  טלבי  ז"ל

בן  תמי  ומשה  טלבי  יהוד

מפקד  ולוחם  בגדוד  נחשון  של  חטיבת  כפיר

יוסי, יוסף טלבי נולד בעיר יהוד ב- 30.5.1982 להורים תמי ומשה טלבי.אח למאיר וטובה,דוד לרועי,אלעד,עינב יוסי אור שניקרא על שמו.שיר יהלי טלבי..ואלונה . מפקד בפלוגת החוד של גדוד נחשון של חטיבת כפיר .נפל בקרב קשה בעיר קלקיליה בתאריך 19.6.2002 עם ראש המודיעין הכללי הפלשתיני של העיר קלקיליה שנהרג בקרב זה ע"י  סמ"ר  יוסי טלבי  ז"ל כשחש להציל את מפקדו הפצוע מ"פ הפלחוד .והציל את שני חבריו לפעולת החילוץ .במהלך הלחימה במחבלים באירועי גאות ושפל,ובמבצע דרך נחושה.
 סמ"ר  יוסי  טלבי ז"ל  היה בן 20 בנופלו על הגנת המולדת

סמ"ר  יוסי טלבי ז"ל הומלץ  לצל"ש  לאחר מותו ע"י   מג"ד  נחשון  סא"ל צביקה דן  ומח"ט  אפריים  אל"מ  דוד  מנחם  שנכח  באירוע  הנ"ל .

סמ"ר  יוסי טלבי ז"ל קיבל  צל"ש  לאחר מותו מאלוף  פיקוד  המרכז  האלוף משה קפלינסקי בתאריך 8.9.2004 , על גילוי אומץ לב, נחישות,חתירה למגע עם המחבל, דבקות במשימה, ומתן דוגמא אישית כלוחם ומפקד בשטח .

כמו כן החליטה ועדת הנצחה של העיר יהוד להנציח את שמו בקריאת אחד הרחובות בעיר על שמו .   והדבר נעשה במעמד שר התשתיות הלאומיות
מר בנימין בן אליעזר  ( פואד ), ראש העיר יהוד מונוסון מר יוסי בן דוד
חברי מועצת העיר, חברים רבים , והמישפחה המורחבת ..

יוסי טלבי ז"ל נולד,גדל,והיתחנך בעיר יהוד . את השכלתו היסודית רכש בבית הספר יהודה הלוי ומשם הימשיך לחטיבת הביניים בקריית הסביונים ואת השכלתו התיכונית רכש בתיכון מקיף יהוד, בכיתה י"ב עבר לביה"ס אנקורי בת"א שם סיים בהצלחה את בחינות הבגרות..כילד יוסי היה ילד יפה תואר ,נחמד מאד לבריות,אהב מאד את חבריו, ובעיקר את מישפחתו..

יוסי בנעוריו היה נער שובב מוקף בהרבה מאד חברים. ובהגשמת מטרותיו יוסי היה תמיד משיג את מה שהוא רצה להשיג . יוסי שאף להגיע בצבא ליחידה קרבית עילית . וכמו כן שאף להיתקדם בסולם הדרגות . ולסיים קורס קצינים . ואכן הוא היה בדרך להגשים שאיפה זו לדיברי מג"ד נחשון דאז סא"ל צביקה דן . ואת משאת נפשו האחרונה שהיא קצונה הוא לא היגשים . המסלול המפרך בגדוד נחשון לא היה קל . ולמרות כל הקשיים יוסי סיים בהצלחה יתרה את המסלול ביחידה , והיספיק לסיים גם קורס מכי"ם . יוסי סומן בתחילת דרכו לקצונה , ידענו שיוסי יעשה הכל כדי להגן על המדינה ותושביה ..

הנסיבות בה מצא יוסי את מותו מוכיחות עד כמה הקרבתו הייתה עצומה . 
יוסי התנדב והתעקש להיכנס לתוך מיבנה בפאתי העיר קלקיליה כדי לנסות ולהציל את מפקדו ששכב פצוע ומדמם באחד החדרים של המיבנה למרות שידע שבמיבנה ישנם מחבלים חמושים .. 
לדיברי מח"ט  אפריים אל"מ דוד מנחם : הוא לא היה חייב להיכנס למיבנה אך הוא היתעקש , הוא רצה ליהיות בחוליית הפריצה הראשונה שניכנסת לחלץ את המ"פ . מיד עם הכניסה לבניין היתפתח קרב פנים אל פנים שבמהלכו היכריע סמ"ר  יוסי טלבי  ז"ל  את המחבל הבכיר והרגו . אך למרבה הכאב והצער לא יכל יוסי ז"ל לכדור אחד שפגע בצווארו . וניפטר מאוחר יותר בבי"ח מאיר בכפר סבא .

ועוד לדיברי מח"ט  אפריים  אל"מ  דוד  מנחם : יוסי טלבי גילה יוזמה ואומץ לב , חתירה למגע , דבקות במשימה ואחוות לוחמים עליהם גדלים דורות של לוחמים בצה"ל . הוא חתר למגע עם המחבל והכריעו , הוא היה נחוש לחלץ את מפקדו , הוא סיכן את עצמו בכדי לא להשאיר פצועים בשטח . הוא  היה  גיבור ונפל כגיבור …  ואשרי הארץ הזאת שאלה הם בניה ..

ליוסי היו קשיים לקום בבוקר בבית ובצבא והוא די היתגבר על בעיות אלו . יוסי היה דאגן בצורה כפייתית , הוא דאג מאד למישפחתו ולחברתו מזה חמש שנים ליטל. למרות שמטבע הדכרים אנחנו היינו צריכים לדאוג לו ולא להיפך .. כעת נישארנו בני מישפחתו  חברתו האהובה ליטל וחביריו הרבים בלי מלאך שידאג לנו בעולם הזה .. אך אני בטוח שיש מישהו שדואג לנו שם למעלה בעולם הבא .. יוסי לא רצה אף פעם להדאיג את מישפחתו , ולא ידענו מה יוסי עושה בצבא , למרות שהיו לנו חששות כבדים .. רק לאחר שהוא נפל שמענו ממפקדיו כי היחידה של יוסי ז"ל היא חוד החנית של פעילות צה"ל ביהודה ושומרון .. שמתמחה בין השאר במעצר מבוקשים פלשתינים עם חגורות נפץ ובמניעת הגעתם לשטח ישראל לצורך עשיית מעשי חבלה פה בארץ .. כמו כן בשמירת גבול נקי ממחבלים בגיזרתם , וכן מאיישים את רוב מחסומי צ"הל בגיזרתם ..

סמ"ר  יוסי  טלבי  ז"ל  הותיר אחריו מישפחה מורחבת מאד , אבלה וכואבת מאד מאד ..שלא יכולה להשלים עם המצב של אובדנו ונפילתו .. והמישפחה חיה כיום עם הרגשה שיוסי שלנו נימצא תמיד איתנו בכל עת ומקום ובכל מצב ..המישפחה נימצאת בקשר מיוחד והדוק עם גדוד נחשון היחידה שיוסי אהב בכל מעודו ..

יוסי גם הותיר אחריו חברים רבים מאד מכל קצוי הארץ שממאנים לקבל את דבר נפילתו הכואבת .. נוסף יוסי הותיר אחריו  חברה קבועה ואוהבת מאד מזה חמש שנים המומה וכואבת מאד בשם :  ליטל  שנמצאת בקשר הדוק ותמידי עם המישפחה הכואבת ..

אומרים שאלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר , ואנחנו רואים עד כמה הדבר נכון .. יוסי פשוט היה פרח שניקטף בטרם עת .. ולנו נותר להודות לאלוהים שנתן לנו לבלות עשרים שנים ניפלאות במחיצתו של פרח כזה .. מותו של יוסי הותיר חלל גדול מאד שלעולם לא יתמלא .. מדובר בפצע שלעולם לא יגליד .. אנחנו מנסים לחשוב כי במותו ציווה לנו יוסי את החיים , ומנסים לחזור לדפוס חיים ופעילות נורמלית , אך הדבר קשה מנשוא .. מי יתן ולעולם לא תחווה מישפחה נוספת את הכאב אותו אנו חווים יום יום ושעה שעה ..
יהי  זיכרו  ברוך ..

 

שמחה שהרבני -מורה של יוסי כותבת:

עשר שנים חלפו וליבי ממאן להכיל את חסרונו של תלמידי האהוב יוסי טלבי זכרו לברכה . יוסי נפל בפעולה מבצעית בקלקיליה , לוחם אמיץ , גיבור חייל , פרח יפה שנקטף בשיא פריחתו . בזכרוני רואה את הנער יפה התואר , מלא חן ושובבות נעורים , קשה היה להתעלם מחיוכו שובה כל לבב . כמחנכת יוסי הוא סמל , מופת ודוגמה לאהבת המולדת , לאחוות לוחמים ,לנתינה , לדמות שהכילה את הערכים הנעלים ביותר אלה הערכים שננחיל לבוגרינו . תנוח על משכבך בשלום גיבור שלי 
למשפחת טלבי המיוחדת עוטפת אתכם בחיבוק חם ואוהב וכואבת את כאבכם 

עידו קליין ז"ל

 

 

עידו קליין ז"ל

בנם של פנינה וג'ורג'. נולד ביום י"ג בכסלו תשמ"ב (9.12.1981) בישראל. אח צעיר לאופיר.

בילדותו התגוררה המשפחה במושב בן-שמן ולאחר מכן עברה ליהוד. עידו למד עד כיתה ג' בבית הספר היסודי "יגאל אלון" ביהוד, ואחר כך עד כיתה ו' בבית הספר "רמז" ביהוד. הוא המשיך ללמוד בחטיבת הביניים "סביונים" בעירו ובתיכון המקיף "יהוד" במגמת ביולוגיה.

בילדותו היו לעידו פני מלאך, שיער חלק ופוני על המצח. דוֹדוֹ היה שם החיבה שלו. הוא נולד שנה ושבעה חודשים אחרי אחיו אופיר, כך ששניהם גדלו יחד. הם רקמו קנוניות נגד הוריהם ומעולם לא הלשינו זה על זה, אלא גיבו זה את זה במעשי הקונדס שלהם. לעידו היו "פני פוקר", כלומר, הוא ידע להמציא סיפורים באופן אמין ביותר. הוא היה שובב חיובי וממזרי, שובב שכלתני.

עידו היה ילד טבע, משפחת קליין נהגה לטייל לעתים קרובות, "ולחרוש" את הארץ לרוחבה ולאורכה. עידו היה בודק במגדיר הצמחים מה שמות הצמחים שראו בדרכם ולאיזו משפחה הם שייכים. לעתים המציא להם בעצמו שמות מצחיקים.

מלבד האהבה לטבע עידו אהב גם לקרוא ספרים, הוא שיחק בנבחרת הכדורסל של בית הספר וניגן בקלרינט בתזמורת "הד".

מלא נתינה ואהבה, נשמה טובה – כזה היה עידו. חבר טוב ואכפתי שעזר לחבריו הן בתקופת לימודיו והן בזמן שירותו בצבא. הבית היה תמיד מלא בחבריו. הוא היה פתוח, גלוי וחלק את מחשבותיו ואת כל עולמו עם המשפחה והחברים.

עידו אהב וכיבד מאוד את סבא והסבתות שלו, היה לו קשר חם, הדוק ולבבי עימם. סבו מצד אימו היה אדם חולה ועידו נהג ללכת אליו בחופשות מהצבא, כדי לשמח אותו.

עידו התגייס ב-30 ביולי 2000 ליחידה קרבית. הוא שירת כתותחן דוהר בגדוד "קרן מגולן", גד"ב (גדוד בינוני) 411 של חיל התותחנים. עידו היה חייל בעל מוטיבציה גבוהה מאוד. חבריו נלחמו להיות שותפים שלו בשמירות מפני שאיתו השמירה עברה במהירות, בבדיחות, בחיקויים, במעשי שטות ובחידוני טריוויה שעידו חד לחבריו.

אחד מחבריו סיפר שעידו התכוון להגיש מועמדות לקורס קצינים בהמשך השירות.

עידו קליין נפל בפעילות מבצעית באזור חברון ביום י"א בניסן תשס"א (4.4.2001) ערב חג פסח. בן תשע-עשרה היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביהוד. הותיר אחריו הורים ואח. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל.

עידו נהג בנגמ"ש שבו נסעו חמישה חיילים נוספים, סמוך למנחת פני חבר בדרום הר חברון. הם היו במשימת אבטחה לקראת נחיתת מסוקו של שר הביטחון, שהיה אמור להגיע לסיור בחברון. מסיבה שאינה ידועה נסע הנגמ"ש בכביש צדדי שלא הוביל למנחת המסוקים, ובמהלך הנסיעה במדרון, כשהתקרב לסיבוב, התהפך. רכז הביטחון של היישוב פני חבר ראה את הנגמ"ש ההפוך והזעיק את כוחות הביטחון.

ארבעה מהחיילים נהרגו במקום: סמל-ראשון אידן ברודי, סמל יעקב (יקי) ברדוגו, סמל עידו קרני ורב-טוראי אליסף בורוש. צוותי החילוץ שהגיעו למקום נזקקו לסיוע כבאים כדי לחלץ את עידו ואת מפקדו שנותרו מתחת לנגמ"ש. החילוץ נמשך כשעה. שני הפצועים הועברו במסוקים לבית החולים "הדסה" עין כרם לקבלת טיפול. עידו הגיע במצב אנוש ונפטר בבית החולים. מפקד הנגמ"ש, אביעד קוליץ, נפצע באורח קשה מאוד ונפטר לאחר שבוע ימים.

לאחר מותו של עידו כתב סגן-אלוף שי מלכא, מפקד היחידה, למשפחת קליין: "עידו הצטרף למשפחת 'קרן מגולן' באוגוסט 2000. אופיו המיוחד ושמחת החיים שלו הפכוהו במהרה לאחת הדמויות האהובות בסוללה. רצונו העז של עידו להשתתף בפעילות מבצעית הנחה תמיד את מעשיו, וכך גם היה בפעילות האחרונה שבה נפל. עידו היה חביב על כולם, וחיוכו שובה הלב ייזכר לעולם".

חברו לשירות הצבאי סיפר: "את עידו הכרתי בתקופת הטירונות בשבטה ונשארתי איתו עד יומו האחרון. כבר בהתחלה יכולתי לראות שעידו הוא אדם דואג שאוהב את החיים ואוהב לעשות צרות למפקדים. עידו היה חייל ללא פחד עם אש בעיניים, אף פעם לא חשש משום משימה שהוטלה עליו, תמיד התנדב ותמיד ביצע אותה על הצד הטוב ביותר, וגם כשהיה קשה לכולם, עידו תמיד היה שם, כדי להצחיק ולהעלות את המורל לכולם. לא משנה מה עברנו – טירונות בשבטה, אימון בגדוד, סיורים ומארבים בג'נין – עידו תמיד גרם לכל דבר להיראות יותר כיף ומעניין. המוות של עידו גרם לי להרגיש כאילו נעקר לי חלק מהלב. עידו חסר לי בתור חבר ואח בצבא, ולא עוברת יממה בלי שהמחשבה עליו תעבור במוחי… עידו היה אדם וחייל לתפארת והלוואי שהיו יותר אנשים כמוהו".

לימים כתבה לו ולזכרו המחנכת שלו בתיכון, מיכל גלר: "עידו יקר שלנו, אני רוצה להביא כאן מעט הרהורים על שלוש שנים משותפות בהן נפל בחלקי להיות מחנכת שלך ולהכיר אותך כתלמיד וכאדם – בן אדם. עידו שלנו, ראינו אותך מגיע להישגים נפלאים במהלך שנות הלימוד בתיכון. ראינו אותך לומד ומשקיע, מציב יעדים ברמה גבוהה ומתמודד איתם. הבטנו בך בוחר שאלות מחקר משמעותיות במהלך עבודת הביוטופ, מציג את הדברים בצורה אסתטית ובהירה ומנתח את תוצאותיהם. למדנו ממך פעם אחר פעם פרטים בהיסטוריה – כמעט כל תקופה וכל מדינה הייתה נהירה לך. ידע העולם הרחב שלך, ההתעניינות האמיתית וההשכלה הכללית העצומה שהייתה בך אינם עניין רגיל במחוזותינו. נהנינו ממך: צנוע, שקט, נעים הליכות, נינוח, שלֵו וממושמע. אהבנו אותך מפטפט, מחייך, סומך כל העת על הוריך, בטוח בהם, מתייעץ, מעריך ומכבד – כל כך הפוך מהמרדן הטיפוסי של גיל ההתבגרות. עידו שלנו, חווינו איתך שהיות אחדות בבית החולים, מדלקת גרון סרבנית ועד ניתוח תוספתן. הרשית לי לבקר אותך תוך הבטחה שלא אצחיק אותך בשום מקרה, כדי שהפצע לא יכאב. שיתפת בקשיים, נתת את עצמך, הרשית לעצמך להיחשף, לפחוד, לחשוש, ומאידך להרגיע את כולם, להיות חזק ולהתגבר… חייך היו קצרים ביותר, לא מיצית ולו מאית מן האפשרויות, אך חייך היו יפים. גדלת במשפחה נהדרת – תומכת, אוהבת ומקנה ביטחון. למדת והשכלת, התחברת והתיידדת, הרבית לחייך וליהנות. המצבה היפה ביותר שנוכל להקים לך היא לזכור אותך כמו שאתה לאורך שנים".

בנאום שנשאה כנציגת המשפחות השכולות, הקריאה פנינה, אימו של עידו, את השיר "החיילים הצעירים שמתו" מאת ארצ'יבלד מקליש: "החיילים הצעירים שמתו לא ידברו, ובכל זאת יישמע קולם…" וסיפרה על בנה: "עידו היה איש עם לב ענק, שכל הזמן הצחיק את כל הסובבים אותו. הוא היה אנציקלופדיה מהלכת, ואהב מאוד את המדינה. הוא מאוד רצה להתגייס, הייתה לו תחושה של רצון לתרום מעצמו למען המדינה… כשהודיעו לי שעידו נפל, ידעתי שאנחנו חייבים להמשיך. התפקיד שלנו כהורים הוא לקיים את הצוואה הבלתי כתובה של יקירינו: לעשות כל שביכולתנו להמשיך בבניין הארץ ובקירוב השלום".

באזכרה בשנת 2006 ספדה לו אימו: "… מה, כבר עברו חמש שנים? זה היה רק אתמול… אבל אתמול מאוד מוזר… אתמול שעדיין מאפשר לי להרגיש את חום החיבוק של המפגש האחרון, את החיוך הממזרי ואת ההבטחה לחזור הביתה לליל הסדר. אבל גם אתמול שמזכיר את כל הדברים שכבר לא נוכל לעשות יחד ומגביר את הפחד. הפחד לשכוח ולו פרט קטן ממה שהיית. אמנם אתה רחוק, לא לידנו, אבל נמצא עימנו בליבנו, בגופנו ובנשמותינו. לכל מקום אשר אלך אתה איתי. כל שקיעה מזכירה אותך ואת התמונות שצילמת עבורי ברמת הגולן, כל פרח מזכיר את האהבה שלך לטבע, את הטיולים שלנו ואת השמות המוזרים והמצחיקים שהיית ממציא לכל צמח. כל שיר מזכיר את האהבה שלך למוזיקה. וכמובן ההומור, החיקויים והבדיחות. לפעמים אני מוצאת את עצמי מחייכת כשאני נזכרת באמירות שלך ובסלנג הדיבור. עידו, כל מי שהכיר אותך לעולם לא יוכל לשכוח אותך, כי בכל אחד מאיתנו השארת את חותמך, ולכולנו השארת את צוואתך לחייך תמיד, ואפילו כשזה קשה וכמעט בלתי אפשרי. נמשיך לאהוב אותך לתמיד".

כניסה למערכת
שינוי גודל גופנים